one more electro chic to the way...

מתכון לחג:
קחו קצת דייויד בואי, הרבה קיילי מינוג, ביזקו קורט אלקטרוניקה א-לה גארי ניומן, מה קיבלנו?
תגידו יפה שלום ל- little boots, נציגת ז'אנר הספייס-אלקטרו שלכם לזמן הקרוב.

http://www.myspace.com/littlebootsmusic
ליטל בוטס ששמה המקורי הוא בכלל ויקטורייה הסקת' נקרעת כמו רובנו בין אהבתה למוזיקה 'איכותית' ו'עמוקה' לבין הרצון העז לקפצץ על רחבת הריקודים לצלילי טראש אייטזי משובח.
התהמיל האלקטורני הזה בא לידי ביטוי בשלל הקאברים שלילטל בוטס רקחה והעלתה לערוץ שלה ליוטיוב. וגר זאב עם כבש? נסו יותר בכיוון של קאבר לג'וני מיטשל לצד אחד ללהקת הבנות גירלס אלאוד.
הטעם האקלקטי של ליטל בוטס לא מסתיים בנישת המוזיקאים בלבד, וגם בכלי הנגינה שלה מקפידה ליטל להפגין בחירות מעט משונות אך כיפיות מאוד, או במילים אחרות: היא פאקינג מנגנת על סינטיסייזרים יפניים!
ליטל, לשעבר סולנית ההרכב dead disco היא כוכבת פופ משונה. היא אוחזת באפיל הדיסקואי הנדרש, את הסינגל הראשון שלה (meddle) הפיק איש ה-הוט צ'יפ ג'ו גודארד, שגם תרם מכישרונו בווקאלס של הסינגל השני (stuck on repeat) והיא כבר הספיקה לגרוף את תואר sound of 2009 של הBBC.
מצד שני- לליטל עבר מפוקפק בדמות השתתפות בסוג של פופ איידול (ואפילו בו היא עפה אחרי 3 שלבים), היא מוקפת מפיקים ומושכי חוטים כאילו היא מינימום בריטני בימי הטובים, ועל אף שהכינוי שלה שאול מסרט על קליגולה- נערת הסרטים הזאת הגיבה ב-"אה, הוא לא יותר בקטע של וידיאו קליפים?" כשנשאלה מה דעתה על מישל גונדרי.
בסופו של דבר נראה שהמראה המצודד ינצח, שלושת הסינגלים מhands- אלבום הבכורה שלה שעתיד לצאת בקיץ הקרוב כבר מספקים את הבאזז שאנחנו רוצים שיהיה סביב כוכבת האלקטרו שלנו, כלומר ספייס אלקטרו.

ההתאהבות השבועית

כמו תמיד אני מאחרת את ההייפ, מה שרק הופך את ההתאהבות הזאת לברת חיתון-

מולדת אנגלייה, שיק פריזאי, סיפור דמיוני, 1 זמרת אדירה, 1 מפיק סופר קול. הקול של La Roux פשוט מהפנט.

לה רוּ הוא השם תחתיו פועלת אלי ג'קסון לצד המפיק בן לנגמייד, ומשמעותו בצרפתית הוא פשוט- הג'ינג'ית ההיא, ובמקרה של ג'קסון, הג'ינג'ית המהממת, זה לגמרי נכון.

רשימת ההשמעות של הצמד נראית כאילו נלקחה ממצעד הגדולים של שנות ה80' של רשת ג'- יורות'מיקס, דפש מוד, פרינס, טוק טוק, יאזו, אפילו לצד השם של מדונה הם ציינו שרק את התקופה המוקדמת!

ג'קסון, בת ה20, נולדה אמנם על סף שנות ה90, אבל נראה שהאזנה חוזרת ונשנית לסינטיסייזרים עשתה את שלה.

לאנגמייד מצידו הוא פליט אותנטי של סצינת המועדונים של האייטיז, כשבעברו נרשם שיתוף פעולה עם רולו מפיית'לס.

ג'קסון שנראית כמי שהקשיבה פעם אחת יותר מדי לsound like a melody או לחילופין לdon't go של יאזו, מצהירה בריש גלי שהיא משתדלת לא לשמוע דבר פרט לפופ של שנות ה80. את מראה בת השכן בו אחזו כוכבות הפופ של שנות ה2000 (בריטני-כריסטינה-ג'סיקה בימים הטובים) היא מגדירה כמשעמם וכלא רלוונטי. המוזיקה של לה רו היא סינטתית אך רקידה, נושקת לכל מה שהוא גדול מהחיים אך גם מציגה ליריקה מרשימה ולא מביכה, ועוד יחסית לבחורה בת 20.

ג'קסון לא מזניחה גם את הפן הויזואלי ולראייה תסרוקת הקארה הג'ינג'י שלה כבר זכתה לכינויי a flock of seagulls haircut.

ג'קסון ולאנגמייד היו יכולים בקלות להדרדר למפגן מביך של השפעות אייטיז וקצת צלילי סינטיים, אבל לצד הביטים האלקטרוניים הם מקפידים לשמור על מגע אורבני מעודן שמזכיר לנו שאנחנו עדיין ב2009, ושטייץ בצבע ניאון הוא עדיין לא פריט לגיטימי ללבישה מחוץ לבית.

האלבום של לה רו עתיד לצאת בקיץ הקרוב, בינתיים כבר יצאו שלושה סינגלים רשמיים, כשכל אחד מוצלח יותר מהשני- quicksand, bulletprof ו in for the kill שכבר זכה לשלל גרסאות רמיקס, בניהן אחת של אמן הדאבסטפ סקרים, ואם זו לא חותמת איכות אני לא יודעת מה כן.

הנה הפייבוריט שלי מהאלבום-

http://www.youtube.com/watch?v=vUvIYxBhe6I

Panico in the streets

לא מאוד קוּל לומר את זה, אבל תמיד היה נדמה לי שחלק מההצלחה של כל סנגון האלקטרו הצרפתי טמונה יותר בעניין הצרפתי של הדבר ופחות בזה האלקטרוני.

עבור רוב האנשים הקשר הצרפתי הוא עדיין הקשר בין הקרואסון לגניחות של בירקין ופחות הקשר שבין המהגרים של פריז ליער בולון.

יש בצרפת את הניחוח השיקי של ארץ ניכר ושפה זרה שהיא לא אנגלית, אבל היא עדיין קרובה מספיק לקפיצה בוויקנד.

אייר, דאפט פאנק, ג'אסטיס- כולם "תפסו" במידה זו או אחרת בארץ, נניח לרגע את העובדה שכל הלהיטים הגדולים של הלהקות שצויינו כאן לעיל (לפחות אצל הקהל הישראלי) הם בכלל באנגלית, ועדיין נשאר עם נוקאאוט רצחני של האלקטרו הצרפתי לעומת כל-מדינה-באשר-היא.

די לראות את שאט הנפש שמופגנת כלפי ממתקי האלקטרו שמשוגרים מאזור סקנדינבייה וצפונה- רושקופ? מי? (וזאת על אף הביקורת המפרגנת של ניב הדס בוואלה!).

"פאניקו", הרכב רוקנרול-רייב טרופי, לפחות להגדרתו, סימן וי גדול על ריבוע השיק הצרפתי, אבל הוסיף לזה את הלכלוך הצ'ילאני המתבקש, צעד גאוני לדעתי.

אם אתה פלצן עם פוסטר של שרלוט גינסבורג מעל המיטה הרי שפאניקו הם עבורך להקת רוק צרפתית חדשה ותו לא, אבל אם אתה לעומת זאת פרחח דרון אמריקאי -ממש כמו חברי פאניקו- ונראה יותר כמו סרג' גינסבורג ופחות כמו ג'אן בנואה-דנקאל, הרי שפאניקו הולכים להיות פסקול הפאנק רוקנרול שלך לקיץ הקרוב.

חמשת הפרחחים הצ'ילאנים (4 פרחחים, ובחורה אחת- הרכב מנצח!) הם אדוארדו הסולן, מֶמֶו על הגיטרה הראשית, סֶבֵּה ו-סְקווֹאט על התופים ועל הטרונטייבל בהתאמה, וקרולינה על הבס וקולות הרגע.

הם חתומים בלייבל בעל השם מעורר התיאבון "טייגרסושי" (אז מה שהם אוכלים שם בתיאלנד, מה?), לצידו של הד'יג'יי יאוקים, ממקימי הלייבל, שאפילו הופיע יחד עם פאניקו בארץ.

הערבוב בין הגסות של הפאנק והרייב הצ'יליאניים לבין ליטוש הקצוות הצרפתי הופך את המוזיקה של פאניקו לגרובית ומקפיצה כשמעל הכל מרחף ענן סטייל בניחוח סנטיאגו.

המבטא הלא ברור שנע תדיר על קו דרום אמריקה- צרפת מוסיף את השיק החו"לניקי שהשמועות מספרות שאנחנו מחפשים אותו עוד מהימים שסקאל ספורט היה האטרקצייה הכי גדולה בדיוטי פרי.

פאניקו עובדים על אלבום חדש, בינתיים יש באמתחתםאלבום אחד ושלושה EP's, האחרון מבניהם הוא Guadalupe, שכולל את השיר בעל אותו השם+ גרסת רמיקס וגרסת דאב שלו.

השיר הוא אחד האהובים עלי מבין החומרים שלהם, אני מניחה ש"הלהיט" של פאניקו הוא illumination, שגם קיבל טיפול נאה בגזרת גרסת הרמיקס, אבל אין ספק שה-שיר שלהם הוא טראנספילו מתוך האי.פי לופיטה שנפתח במילים הבלתי אפשריות- מאמא לוקו, קוקו ריצ'ו צ'יקו וור.

now that's rocknroll!

הקו האסטתי של הלהקה לא אחיד, לפרקים נראה כמו אחד מהליינים היותר מוצלחים של בילבורד, בעוד שלפרקים הוא נראה מושפע מצבעוניות ניו יורקית פשוטה של אידיאולוגיית אינדי בשקל.

לפי שני האי-פי'ס האחרונים נראה שפאניקו מנסים לגבש זהות דרך צבעוניית האינדי הפשוטה של אדום, צהוב ותכלת. זהות זה תמיד טוב, אבל אני אישית בעד לזנוח את הקו האחיד ולהתפרע, הרי בשביל מה באתם כל הדרך מצ'ילה אם לא בשביל זה?

http://www.myspace.com/panicoband

פרפקט דיי עלאק

נכנסתי מקודם ליו-טיוב סתם מתוך תאווה לא ברורה לקצת פיקסיז. כמו כולם, גם אני חלק מהמירוץ הבלתי נגמר והמהנה עד מאוד אחרי מוזיקה חדשה אלטרנטיבית ומחתרתית (או במילים אחרות: וואו, להקת מתופפים בני 16 משוודיה שמנגנים במוסך? אני חייב לשים את זה במיקסטייפ 2009 שלי!!1), אבל יחד עם זאת אין כמו יוטיוב בשביל קצת נוסטלגייה קרובה.
לא זכור לי שאי פעם ראיתי, או לפחות נכנסתי במיוחד ליוטיוב בשביל לראות איזה וידיאוקליפ, כשהדגש הוא על החלק של הוידיאו מהמילה. מצידי 'תקעו תמונה של מטושטשת של הביסייד האחרון של בואי, העיקר שאני אוכל לשמוע את station to station באיכות גבוהה (אין דבר נורא יותר מגרסות לייב כשזה נוגע לקומבינת היוטיוב במקום הורדה...).

בנוסף, אני גם מאוד אוהבת את כל העמודה הימנית של האתר. כל הרילייטד למניהם, הפיצ'רד וה-מור פרום:כוסיתאשמגיל6 (מה? הוא מעלה אחלה שירים)- מתברגים טוב מאוד בתוך העולם הלינקי והאינטרנטי שלנו, ואם נשכח את ההגדרה המפוצצת שלעיל, משחקי אסוציאציות תמיד היו כיפיים, בייחוד כשהמדובר שירים.

אחרי כמה monkey gone to heaven, hey וwhere is my mind למתאבן הלהיטי, הופיע בצד ימין gounge away האהוב עלי לא פחות. מעבר מושלם מלהיטי רדיו גדולים ללהיטי אלבומים שקצת נשכחו, אבל גם חייבים להודות קצת משעמם.
משעמם אמרנו? מתחת לgounge away הופיע פרפקט דיי של לו ריד, ילדת הגלגלצ שבי פרצה החוצה ונתנה לו בדאבל קליק.
מה יכול להיות, חשבתי לעצמי? שיר קלאסי שאני אוהבת, כשבצד מופיעה גירסת ה-אמנים שונים- שרק הגבירה את ההנאה לנוכח הגירסה המקורית והטובה יותר כמובן.

טוב נו, ג'סט אה פרפקט דיי, קצת סנגרייה, אנימלס אין זה זו אנד אה מובי טו... ו-פאוז.
אחרי פחות מבית הרגשתי שאני לא יכולה לשמוע את השיר הזה יותר. זו הייתה תחושה חדה ומהירה מאוד, אבל גם מוזרה. בכל זאת, ריד הוא אחד האמנים הכי אהובים עליי, ואמנם לא הייתי שמה את פרפקט בטופ10 שלו אבל בכל זאת(הרי vh1 קלאסיק בטוח היו שמים אותו שם), אבל לא, פשוט לא יכולתי יותר.
שנים של השמעה בערבי שישי ובבקרי שבת, לצד קול נוגה ומתפייט, והגרסאות השונות, והקאברים, והביצועים, הכל פשוט עשה את שלו, והרגשתי כמו התחושה שיש אחרי ביס אחד יותר מדי. כן, עוד כפתור צריך להפתח.

עדיין קצת בלחץ מהעובדה שסף החרישה חיסל עבורי עוד קלאסיקה, הפניתי מהר את המבט לצד ימין. קרוליין סייס, וkids וlady day. נרגעתי. האלבום ששה אצלי הכי הרבה זמן באופן בלתי חוקי (ולא במובן של סולסיק/אמיול/ביטורנט/, אלא הרבה יותר אולדסקול) עדיין עושה את העבודה.
אפשר לנשום לרווחה.