פרפקט דיי עלאק

נכנסתי מקודם ליו-טיוב סתם מתוך תאווה לא ברורה לקצת פיקסיז. כמו כולם, גם אני חלק מהמירוץ הבלתי נגמר והמהנה עד מאוד אחרי מוזיקה חדשה אלטרנטיבית ומחתרתית (או במילים אחרות: וואו, להקת מתופפים בני 16 משוודיה שמנגנים במוסך? אני חייב לשים את זה במיקסטייפ 2009 שלי!!1), אבל יחד עם זאת אין כמו יוטיוב בשביל קצת נוסטלגייה קרובה.
לא זכור לי שאי פעם ראיתי, או לפחות נכנסתי במיוחד ליוטיוב בשביל לראות איזה וידיאוקליפ, כשהדגש הוא על החלק של הוידיאו מהמילה. מצידי 'תקעו תמונה של מטושטשת של הביסייד האחרון של בואי, העיקר שאני אוכל לשמוע את station to station באיכות גבוהה (אין דבר נורא יותר מגרסות לייב כשזה נוגע לקומבינת היוטיוב במקום הורדה...).

בנוסף, אני גם מאוד אוהבת את כל העמודה הימנית של האתר. כל הרילייטד למניהם, הפיצ'רד וה-מור פרום:כוסיתאשמגיל6 (מה? הוא מעלה אחלה שירים)- מתברגים טוב מאוד בתוך העולם הלינקי והאינטרנטי שלנו, ואם נשכח את ההגדרה המפוצצת שלעיל, משחקי אסוציאציות תמיד היו כיפיים, בייחוד כשהמדובר שירים.

אחרי כמה monkey gone to heaven, hey וwhere is my mind למתאבן הלהיטי, הופיע בצד ימין gounge away האהוב עלי לא פחות. מעבר מושלם מלהיטי רדיו גדולים ללהיטי אלבומים שקצת נשכחו, אבל גם חייבים להודות קצת משעמם.
משעמם אמרנו? מתחת לgounge away הופיע פרפקט דיי של לו ריד, ילדת הגלגלצ שבי פרצה החוצה ונתנה לו בדאבל קליק.
מה יכול להיות, חשבתי לעצמי? שיר קלאסי שאני אוהבת, כשבצד מופיעה גירסת ה-אמנים שונים- שרק הגבירה את ההנאה לנוכח הגירסה המקורית והטובה יותר כמובן.

טוב נו, ג'סט אה פרפקט דיי, קצת סנגרייה, אנימלס אין זה זו אנד אה מובי טו... ו-פאוז.
אחרי פחות מבית הרגשתי שאני לא יכולה לשמוע את השיר הזה יותר. זו הייתה תחושה חדה ומהירה מאוד, אבל גם מוזרה. בכל זאת, ריד הוא אחד האמנים הכי אהובים עליי, ואמנם לא הייתי שמה את פרפקט בטופ10 שלו אבל בכל זאת(הרי vh1 קלאסיק בטוח היו שמים אותו שם), אבל לא, פשוט לא יכולתי יותר.
שנים של השמעה בערבי שישי ובבקרי שבת, לצד קול נוגה ומתפייט, והגרסאות השונות, והקאברים, והביצועים, הכל פשוט עשה את שלו, והרגשתי כמו התחושה שיש אחרי ביס אחד יותר מדי. כן, עוד כפתור צריך להפתח.

עדיין קצת בלחץ מהעובדה שסף החרישה חיסל עבורי עוד קלאסיקה, הפניתי מהר את המבט לצד ימין. קרוליין סייס, וkids וlady day. נרגעתי. האלבום ששה אצלי הכי הרבה זמן באופן בלתי חוקי (ולא במובן של סולסיק/אמיול/ביטורנט/, אלא הרבה יותר אולדסקול) עדיין עושה את העבודה.
אפשר לנשום לרווחה.